בס"ד

logo2

ALL CONTENTS UNDER RESERVE

EXPLICITLY WITHOUT PREJUDICE

 בס"ד

אגרת לציבור

כֹח ואחדות

 

מימוש הכח הפנימי, הטמון במסורת ה"ציבור" ("קהילה") היהודית, מאפשר ביטויה והגשמתה של אחדות עם ישראל.

האחדות היהודית, אותה מציג המושג "ציבור", היא בעלת אופי הוליסטי. בשל כך, היא משמרת את זהותו הייחודית של כל פרט משתתף ואת זהותן של קבוצות גדולות בעלות הגדרה-עצמית. משתתפים אלה קשורים הלכתית במערכות-יחסים והתחייבויות הדדיות, המהוות את מסגרתה של החברה היהודית.

ברמה עמוקה ויישומית יותר, ניתן לראות את האחדות- המוצגת בחברה היהודית- כביטוי למערכת יחסים בין "איברים" שונים בקהילה, המיוצגת כישות אורגנית שלמה.

. 

לב הארץ ירושלים, כי מציון תצא תורה;

 וכי דמים לכלכלת המלכות (לב העם) כמו דם לגוף של בן אדם

 

 

כמו כן, ניתן להעניק למושג ה"שבטים" פירוש מטפורי, ולראותו כתפיסות עולם ייחודיות וייצוגיות, הנכללות תחת מסגרת מאחדת, המבטיחה הגנה על שונות ומגוון.

 

ויהי בישורון מלך - כשישראל שוים בעצה אחת מלמטה, שמו הגדול משתבח למעלה, שנא' ויהי בישורון מלך אימתאי בהתאסף ראשי עם ואין אסיפה אלה זקנים שנאמר אספו לי שבעים איש מזקני ישראל:  יחד שבטי ישראל ּ כשהם עשוים אגודה אחת ולא כשהם עשוים אגודות אגודות  ּ וכן הוא אומ' הבונה בשמים מעליותיו ואגודתו על ארץ יסדה  ּ ר' שמעון בן יוחי אומר משל לאדם שהביא שתי ספינות וקשרם בהגונים ובעשתות והעמידן על גביהם ובנה עליהם פלטורין כל זמן שהספינות קשורות פלטורי' קיימים פרשו ספינות אין פלטורים קיימים  ּ  כך ישראל ... ּ ... אף כאן אתה אומר יחד שבטי ישראל  ּ  כשהם עשוים אגודה אחת ולא כשהם עשוים אגודות אגודות  ּ  יחד שבטי ישראל :  

[ספרי – פרשת וזאת הברכה ד"ה ויהי בישורון מלך , זולצבאך תקנ"ב דף פ"ג ע"ב]

מפורש א"כ שיסוד חטאם של השבטים במכירה הוא פירוד וע"ז באה מצות מחצית השקל היוצרת את כח הציבור בקרבנות ומכפרת משום שיסוד מצות מחצית השקל כמבואר הוא אחדות ומציאות האחדות היא רק על ידי שכל אחד מעביר על מדותיו ההפך ממה שנהגו השבטי י"ה. [חזון למועד – אריה ליב הכהן שפירא, ירושלים תשס"ה]

 

רעיון ה"כח" במסורת היהודית נכלל ב"שבעה טובי העיר", מועצת העיר בת שבעת הזקנים, שיושב על יד ה"סנהדרין הקטנה", בלשון ההלכתית-  בתי-הדין המקומיים, בעלי 23 דיינים.

ה"כח" נובע ישירות מן הפרטים בקהילה באמצעות מערכת ייצוג; במערכת זו נעשה שימוש מתמשך מאז ימי יתרו, באמצעות מינוי ה"שרים" – שרי עשרות, חמישים, מאות ואלפים.

אף על פי כן, התיעוד ההיסטורי מתמקד בעיקר במועצת העיר בת "שבעה טובי העיר", מבלי התייחסות לאופן הבחירה הממשי. ניתן ליישב זאת לאור העובדה, כי- ככל הנראה- מצוות מינוי "שרים" כ"שופטים", "שוטרים" ו"דיינים"  ניתנה, במקור, כבחירות המבוססות על חלוקה לעשרות וללא התייחסות נפרדת למשרות עצמן, אותן היה על שרים אלה למלא בחברה היהודית.

 

"כל צבור וצבור במקהלות בנ"י הם כשותפים וכו' אבל כדי שלא יהא הדבר כקדירה דבי שותפי ויהי' זה מושך לכאן וזה מושך לכאן וכו' ולזאת המנהג בכל תפוצות ישראל לבחור להם טובי העיר ולהם מסרו זכות שלהם" [שו"ת מהר"ם שיק חו"מ סי' יט] הרי שהנבחר הוא בא כח הציבור ואין לו שררה עצמית אלא שהציבור שורר על עצמו.

 

 

ניתן לראות את הניסיון הראשון ליישוב ה"סתירה" בתוך המשנה, בדבריו של ר' נחמיה (סנהדרין פרק א', הלכה ד'):

וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין?

 מאה ועשרים;

רבי נחמיה אומר: מאתים ושלשים, כדי שרי עשרות.

 

מכאן,  למדים אנו כי בקהילה המורכבת מ-230 פרטים בדיוק- "שר עשר" ראוי לשמש בבית המשפט המקומי, בו 23 דיינים, בו זמנית עם כהונתו במועצת השבע המקומית.

העמדה הראשונה המצוטטת במשנה, דהיינו- כי בעיר נדרשים מאה ועשרים- זוכה לתמיכה מצד רובם המכריע של הפוסקים, ביניהם הרמב"ם- הידוע בגישתו המציאותית והיישומית. לפי הפוסקים, המספר מאה ועשרים אינו מייצג את מספרם הכולל של תושבי העיר, אלא בפירוש מייצג את מספר ה"שופטים" (בניגוד ל"שוטרים", המהווים שרי עשר, ראה הגאון מווילנה ואחרים); "שופטים" אלה הם –ליתר דיוק- ה"זקנים" אשר מונו כ"שרי חמישים" (שרי מאות, או אלפים). מכאן, הרמב"ם ואחרים קראו את המשנה כדלהלן:

 

וכמה ]שופטים[ יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין, מאה ועשרים.

 

האברבנאל ביתרו מדגיש את ההבדל היישומי בין המושג "דיין", הייחודי לעולם המשפט וחריצת הדין, ובין המושג "שופט", הכולל בנוסף לכך את "מנהיגי" החברה האזרחית, היהודית-מסורתית.  כוחו של ה"שופט" עולה, למעשה, על כוחו של ה"דיין":

 

...וטובי הקהל כשיושבין לפקח על עסקי רבים ויחידים במקום בי"ד קיימי כדמוכח בהדיא במרדכי פ"ק דב"ב דמדמי להו לגזירותיהם להא דכל אשר לא יבא בעצת השרים והזקנים...[תרומת הדשן סי' ריד]

הקנסות אע"פ שאין גובין [בב"ד] דנין עפ"י ז' טובי העיר.

וביור"ד סימן רס"ז ס"ק קס"ב כת': טור בשם הרי"ף

[ברכת אליהו חושן משפט הל' דיינים א]

...כח הציבור לתקן תקנות ולכפות את ביצועם על כל יחיד ויחיד הוא רק כאשר יש הסכמה מלאה פה אחר של הציבור או של מועצת נבחרי הציבור שקבלו את כח הציבור לתקן תקנות לציבור. [שו"ת המהרשר"ם חלק יו"ר שאלה קיז]

...דאלים כח דציבורא, שבכלל דבריהם אינם צריכים קנין, שהרי כתב הרשב"א שדין הציבור עם היחידים כדין בית דין הגדול עם כל ישראל ... כח הציבור אלים כתקנת בית דין. [שו"ת הרשב"ש ס' קיב]

 

למעשה, קיימים שני מקורות בסיסיים לכח זה של הקהילה בחברה היהודית:

 

והנה יש בכלל ישראל ב' כוחות, כח הציבור וכח היחיד, וכח הציבור הוא על ידי הרגשת הלב ורצון להצטרף אל הציבור כדמצינו אצל פרשת שקלים לתרומת המשכן שהוא דוקא באופן של כל נדיב לבו ]שמות כ"ה[ ואפ"ל שרוח הקודש של נעשה ונשמע הוא רוח הקודש של כוחא דציבורא ובכן לא הי' באפשרי כי אם ע"י שכל אחד מישראל צירף עצמו להכלל בכל לבבו, ועי"ז זכו לרוח הקודש של נעשה ונשמע היינו דיבור הכללי של קבלה.

וקבלה זו באופן השתתפות של כח הציבור מבטיח הנשמה של כח הציבור לנצח עד ביאת גואל צדק, ולכן על קבלה אמיתית כזו לא שייך חזרה כי אף אם יחזור ח"ו איש מישראל על הקבלה הרי הוא חוזר רק לעצמו, ואי אפשר לו לחזור על הקבלה בתוך הציבור שקבלה זו נוגעת בעומק לבו יותר, מהחזרה שהוא חוזר כשהוא מצד היחיר. ולכן היחיד לעד ולנצח יש לו קשר וכפרה מתוך כח דציבורא כדמצינו אצל קרבנות ציבור של יום הכיפורים.

[בנים למקום לר' אברהם משה ראבינאוויטץ מסקאליע]

ואכן לקבלת התורה מאהבה צריכים אנו להיות כאיש אחד בלב אחד – ציבור שלם, וזה מתבאר ממחצית השקל, שכל אדם מבין שהוא חלק מן הכלל, ועם כח הציבור והאחדות יכולים אנו לבוא לקבלת התורה מאהבה.  נמצא שבמחצית השקל טמונה אותה אחדות, כולנו בשוה – לא פחות ולא יותר, ולכן אדר הוא החודש של קבלת התורה, כי אחדות זו היא ההכנה לאחדות של קבלת התורה.

ולפי"ד, נבוא לדברי הירושלמי (שקלים פ"א) – כל העובר על הפקודים "כל דעבר על ימא", ודברי הירושלמי סתומים, דמה שייכות קי"ס למחצית השקל.  ועי' בספר טעם ודעת מהרה"ג ר' משה שטרנבך שליט"א שביאר עפ"י המדרש שטען שרו של ים הללו עובד ע"ז והללו עע"ז, ועי' במשך חכמה (בשלח) דקטרוג זה הי' דוקא על הים שנתחלקו לד' כיתות ונתבטלה אחדותם, וממילא כשנתבטל כח הציבור נידונו כיחידים להענש על ע"ז, והתיקון לזה הי' דוקא במחצית השקל – הכח של איחוד בכלל ישראל – העשיר לא ירבה והדל לא ימעט, ממון הציבור.  זה הוא כח של מחצית השקל – כח הציבור מאחד את כולם, ודייקא בחודש אדר שהוא החודש של קבלת התורה וכמשפרש"י מאהבת הנס [ועי' בבית הלוי על התורה ואכמ"ל].

 נטע נעמים ח"ב דף 91 כסלו ה'תש"ס

ככֹחם נתנו לאוצר המלאכה [עזרא ג:סט] מכאן שכֹח הציבור שהוא דבר שבכסף. [ז"ק]

 מצוה מן המובחר לחזק את הבנין ולהגביהו כפי כח הציבור וכו'

רמב"ם הלכות בית הבחירה פ"א ס"י

אילו היה שם לא היה נגאל -  פירוש כי לכאורה יש להקשות שהיו גם רשעים שיצאו ממצרים כמו דתן ואבירם ומיכה והערב רב ואיך מוכח שרשע זה לא היה יוצא אך הם יצאו בזכות הציבור דלפעמים כשכל הציבור זוכה גם אדם שמצד עצמו אין לו זכויות כ"כ נכלל עמהם וזוכה בישועת הציבור ובלבד שלא יהיה רשע גמור דזהו כח הציבור, אך רשע זה לפי שהוציא עצמו מן הכלל שוב אין לו כח הציבור ואילו היה שם לא היה נגאל.

ימי ברכה לר' יחיאל מיכאל בן הרב יששכר רוטשילד שליט"א - קרית ספר טבת תשס"ו

 

 

נמצאנו למדים, שרוח הקודש של נעשה ונשמע הוא הוא כוחא דציבורא שנובע מתוך האחדות שיצא לפועל ע"י אסיפת החצי שקלים ..."זה הוא הכח של מחצית השקל – כח הציבור המאחד את כולם".

 

והנה מה שמנה דוד את ישראל ... היה משום הכנה לבנות את בית המקדש, וכמו דמבואר שם שמיד אח"כ התחיל בבנין המזבח וע"ש. משום שבנין בית המקדש הוא חיוב על כלל הציבור. וכמו דאיתא גמ' סנהדרין כ"א ע"ב, ג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ואחד מהם הוא לבנות בית הבחירה, וכן בואר ברמב"ם בספר המצוות בסופו שזו מצוה המוטלת על הציבור. ומשום כך מנה דוד את ישראל שע"י מנין שידוע ומתברר סך כל הציבור הרי מקבלים בזה שם של ציבור, וביותר שהמנין נותן חשיבות מיוחדת לדבר הנמנה א"כ ע"י שמונים את כולם הם מקבלים בזה חשיבות של ציבור, והציבור הוה בונה את בית המקדש.  [ומבואר יותר לפימ"ש הרמב"ן בפר' ויקרא שקרבן ציבור אינו קרבן השותפין שוה נחשב יחידים אלא יש שֵם של ציבור, ממילא ע"י שסופרים ויודעים את הציבור נקבע עליהם שם ציבור.] א"כ המנין הזה היה הכנה לבנות את בית המקדש בכח הציבור, וגם במדבר מצינו לפני בניית המשכן שנמנו, אולי גם זה כדי לקבוע עליהם שם ציבור שבונה את המשכן.  וכמו כן בשאול לפני מלחמת עמלק כתיב וישמע שאול את העם [העם גי' סָדְנָא דְאָרְעָה חַד הוּא, שופטים מנהיגים - ז"ק] ויפקדם בטלאים [בטלאים גי' צב כמספר שופטים דיינים - ז"ק], שמנה אותם, וזה מתבאר על דרך זה מכיון שהלך להילחם בעמלק שהוא גם חיוב על הציבור לכן הוא מנה אותם כי עי"ז יהיה כח הציבור להילחם בעמלק, ואמנם גם במלחמה הראשונה הוא מנה כמ"ש ויפקדם בבזק, אבל במלחמת עמלק כתוב וישמע שאול את העם, משמע דהרצון היה למנות את העם בכללותו ולא רק היוצאים למלחמה, ועי' בספר עזרא שג"כ היה שם מנין לפני בניית המקדש.

עיוני רש"י, פרשת כי תשא, אברהם יצחק ב"ר הגרח"ע ברזל שליט"א, קרית ספר תשנ"ח

... כח הציבור היא למעלה מהכלי, ולשון ציבור היא מלשון צבורין ועומדים למעלה מן הכלי המגביל ... [שם משמואל לפורים בשם אביו]

כ"ע לא פליגי דגדול כח הציבור, אבל פליגין בסדר גודל של כח זה, שמצאנו רב נחמן ורב ששת בבבלי [יומא ו ע"ב] אם טומאה הותרה או דחויה בציבור, דרב נחמן אמר הותרה בציבור לפי שמעלת הציבור גדולה מאוד עד שאין שום פגם וטומאה יכולה לשלוט בהם, ולכן היתר גמור... ונמצא דהני אמוראי רב נחמן ורב ששת פליגי בפלוגתא דהני אמוראי ר' יוחנן וריש לקיש [פסחים סו ע"ב] הנ"ל אם דרשינן איש נדחה ואין הציבור נדחין כלל או דמסברא הוה אמרינן דלית להו תקנתא...

[עי' צבא אהרן סימן טז ס"ק י' -  רבי אהרן וויעדער שלימ"א אבד"ק לינז וחבר הביד"צ צאני קלויזעבבורג בארה"ב]

 ובהתאספות ציבור מישראל מתעורר הכח של האבות הראשונים, ואֵלו המתעסקים בצרכי ציבור מקבלים את כח הציבור, ונצרך לכך שיהיו עוסקין עמהם לשם שמים...

פני מנחם פרשת חקת  

וזהו כח הציבור, תמיד קרובים להפוך הדין לרחמים.

פני מנחם פרשת בהעלותך בשם הרי"מ

כח הציבור, מה שמקימיים מצוות ברבים, בחינת 'ושכנתי בתוכם' (שמות כ"ה:ח) ד'כל בי עשרה שכינתא שריא' (בבלי סנהדרין ל"ט ע"א), דישנו כח מיוחד של קוב"ה המסייע בציבור. פתגמי אורייתא - בני ברק תשס"ד

 

זוהי חובתו של כל אדם, כמו גם של הקבוצה כמכלול, לשמר את החברה היהודית בהתאם למנהגים ומסורות מקובלים אלה (ספר החינוך ואחרים).

ההיסטוריה מציינת ארבעה מקרים, בהם על "בעלי הסמכות המרכזית" להזכיר לעם את חובתו:

 

אין עושין סנהדריות לשבטים אלא על פי בית דין של שבעים ואחד [בבלי סנהדרין א.]

ואין עושין סנהדריות לשבטים אלא בבית דין של שבעים ואחד [סנהדרין פ"א ה"ג]

ופרש"י שצריכין ב"ד הגדול שבלשכת הגזית לצאת לעיירות ולהושיב בכל א' סנהדרין קטנה של כ"ג, אבל הרמ"ה בדף טו: כתב בהיפוך דהשבט וסנהדריו באין אצל ב"ד הגדול בירושלים.

[ספר ברכת שי מאת  ר' שמריהו יוסף ברמן תשס"ב]  

 

ובטעם מחלוקת  רש"י והרמ"ה, רמ"ה כרשב"ג וכן פסק החינוך וכמו שהיה נהוג בתקופת השופטים. ורש"י כרב יהודה סובר שמצוה תלוי בראש ית"ב.    דלעיני כל ישראל. דמאן דהוי רישא לישראל שקיל ככלוהו. אבל האמת עם  הרמ"ה דשהציבור חייב (הַמָּזֶג בִּטְנֵךְ (שה"ש ז:ג) ראשי תיבות גי' ז'  [טובי העיר]  שהם קודם במצוה, סופי תיבות כ"ג שהב"ד ממומה ע"י הזט"ה) בכל שער ושער על קיום המצוה, והראש אתקרי פרנס.   (עז"ק מאמר דור דור ודורשיו והמ"י). ואכ"ז על המלך או על הב"ד הגדול או על הראש לעמוד בפרץ ולמנות כיי דמר על דוד (שמ"ב ו:א)  ויהושפט (דה"י ב' י"ז א')  ועזרא הסופר (עזרא ז' כ"ה). [ע"ע רמב"ם הלכות סנהדרין פ"ד ה"ז.]

וכן משמע מלשון הבבלי: (סנהדרין דף פח:) מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל אלא בית דין של שבעים ואחד יושבין בלשכת הגזית ... ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה יושבין בכל עיירות ישראל ...

משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות משם כותבין ושולחין בכל מקומות:  כל מי שהוא חכם ושפל ברך ודעת הבריות נוחה הימנו יהא דיין בעירו.

וע"ע היטיב בגור אריה ר"פ שופטים וברמב"ם סה"מ מ"ע קע"ו וביד בפ"א מה"ס ה"ג.

וע"ע ספר דבר משפט (ר' חיים דוד הלוי תשכ"ה) דסוגיא דהוריות בב"ד הגדול איירי, ושורות התלמידים לא חיו יושבים לפני סנהדרי גדולה אלא בפני סנהדרין קטנה בלבד, כמפורש בדברי רבנו (פ"א ה"ז) ומקורה בש"ס, דדוקא בסנהדרי קטנה שמוסיפין על מנינם עם נחלקו הדיינים, היה צורך בהושבת שורות תלמידים, משא"כ בגדולה שאין מוסיפים על מספרם לעולם, הרי שלא היה צורך בשורות תלמידים. ע"כ.

 

 

ועתה באגרת הזאת אנו כותבים ושולחים לכל הציבור לקַהֵל בימנו אלו ולקיים המצוה ולנַצֵחַ.

 

מצוה תצ"א: למנות שופטים ושוטרים וזאת א' מן המצות המוטלות על הציבור כולם ... שיש לכל קהל וקהל שבכל מקום ומקום למנות ביניהם קצת מן הטובים שבהם שיהיה כח על כולם ...]ספר החינוך[

 

 

המסגרת הבסיסית, המרכיבה קהילה בישראל, בנויה ממאה ועשרים חברים פעילים:

"בית-הדין הקהילתי" מורכב מעשרים ושלושה דיינים-זקנים ומשלוש שורות בנות עשרים ושלושה תלמידים (שרי עשר)- אשר יחדיו מהווים 92 חברים.

 

וזהו שהקריבו שש עגלי צב שעשו המתקת הדינים בהששה עיתים

(עמק תפילה פרשת נשא  מובא בשושנת העמקים לר' יעקב ישראל בן מרדכי טברסקי – לובלין תרמ"ד)

 

"מועצת הקהילה" מורכבת משבעה זקני קהילה ומשלוש שורות בנות שבעה נציגים נבחרים (שרי עשר)- אשר יחדיו מהווים 28 חברים, שהם "כח" הציבור.

בקהילה אידיאלית בת אלף איש יהיו 30 שרים-זקנים (חמישים/מאות/אלפים), המייצגים את עשרים ושלושת הדיינים ושבעת מנהיגי הקהילה, כאשר כל אחד ואחד מהם מוגדר ישירות:

 

...בציר מעשרה לא אשכחן שררה: [רש"י על הבבלי סנהדרין ד"ב ע"ב]

שיהא לכל דיין שר של עשרה דבציר משרי עשר לא אשכחן שררה. [פני משה סנהדרין פ"א ה"ד]

שיהא כל דיין שר של עשרה דבציר משרי עשרה לא מנינן שררה. [קרבן העדה סנהדרין פ"א ה"ד]

הכוונה בשרי אלפים ושרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות ר"ל שרים שופטים... [אברבנאל יתרו]

 

מצווה זו מחייבת כל אדם לחפש אחר בעלי תפיסת-העולם העקבית המתאימה, הראויים לגיבוש "מניינים"; מטרתם המוגדרת של מניינים אלה היא יצירת ביטוי האחדות הגשמי בחברה היהודית המגוונת, באמצעות בחירת "שר עשרה".

כל הרואים פער בין החברה היהודית האידיאלית בישראל ובין  התנאים הקיימים עשויים לחבור לבעלי השקפות דומות, ותוך מינוי שר עשרה להכפיל פי עשרה, ואף יותר, את מאמציהם לשיפור המצב. (תוספתא בבא מציעא יא:יב)

חקירה- ולו חפוזה ביותר- של הספרות היהודית בת אלפיים השנה האחרונות מגלה, כי נעשה שימוש בנוסחא יעילה זו בכל קהילה יהודית, מזמנו של יתרו ועד שנותיה הראשונות של המאה העשרים. בנוסחא יעילה זו נעשה שימוש לצורך איחוד קהילות בערים גדולות (כירושלים בימי יוסף בן-מתתיהו) ובערים קטנות יותר, המכילות עד אחד עשר מניינים בלבד (כדוגמת צפת בימי בית-יוסף והאר"י ), כמו גם בבתי-כנסת בודדים, ב"איגודים" יהודיים שונים ואף בקבוצות פעילות חברתית בעלות בסיס רחב.

 

ובבוא הצבא הזה אל ירושלים החליפו טובי העיר כֹח ויחד עמם הכהנים הגדולים וכל אוהבי שלום אשר בקרב העם...

[מלחמות היהודים ליוסף בן ממיהו הכהן, פרק יז ס"ה]

 מנוי ז' טובי העיר ]חו"מ שם בסי' קעט דף קמג רע"ב] עולה כי מנהג צפת היה שהקהל היה בוחר י"א אנשים שהם היו בוחרים את ז' טובי העיר.

שאלות ותשובות מהרי"ט צהלון החדשות לרבינו יום טוב צהלון זצ"ל מכון ירושלים תש"מ

כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת לקנות להן ספר תורה ונביאים ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ועל שכר הפועלים רשאין לעשות קיצתן רשאין בני העיר לומר כל מי שיראה אצל פלוני יהא נותן כך וכך כל מי שיראה אצל מלכות יהא נותן כך וכך כל מי שרצה או שתרעה פרתו בין הזרעים יהא נותן כך וכך וכל מי שתרעה בהמה פלונית יהא נותן כך וכך רשאין לעשות קיצתן ורשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבא לעיר נהא כולנו שותפין בו רשאין הנחתומין לעשות רגועה ביניהן רשאין החמרין לומר כל מי שימות לו חמור לעמוד לו חמור אחר מתה בכוסיא אין צריכין להעמיד לו חמור דלא בכוסיא צריכין להעמיד לו חמור ואם אמר תנו לי ואני לוקח לעצמי אין שומעין לו אלא לוקחין ונותנין לו רשאין הספנין לומר כל מי שתאבד ספינתו נעמיד לו ספינה אחרת אבדה בכוסיא אין צריכין להעמיד לו דלא בכוסיא צריכין להעמיד לו ואם פירש למקום שאין בני אדם פורשין אין צריכין להעמיד לו. [תוספתא ב"מ יא,יב]

מפורש א"כ שיסוד חטאם של השבטים במכירה הוא פירוד וע"ז באה מצות מחצית השקל היוצרת את כח הציבור בקרבנות ומכפרת משום שיסוד מצות מחצית השקל כמבואר הוא אחדות ומציאות האחדות היא רק על ידי שכל אחד מעביר על מדותיו ההפך ממה שנהגו השבטי י"ה.

 [חזון למועד – אריה ליב הכהן שפירא, ירושלים תשס"ה]

 

 


ברכת ירושלים

 

נוסח ארץ ישראל

רחם ה' אלוהינו ברחמיך הרבים על ישראל עמך

ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל היכלך

ועל מעונך ועל מלכות בית דוד משיח צדקך

ברוך אתה ה' אלהי דוד בונה ירושלים.

 

שותפות רשמית ליצירת קהילה ("_______________________")

 

מטרה משותפת: _______________________________

 

תאריך מוצע: ________________

מיקום: ________________

 

הליך:

 

1.    הסכמה על מטרה משותפת

 

2.    בחירת הממונים

                            א.           "שר" – אחראי על ביצוע החלטות

                             ב.            "מזכיר" – אחראי על תיעוד ותקשורת ("מנהל כללי")

                             ג.            "גזברים" – שלושה, לכל הפחות (שניים האחראים לאיסוף ושלישי להפצה)

 

 

3.    איסוף מסים (דמי חברות במועדון)

                            א.           מס שנתי: שתי מחציות מנה כסף

                             ב.            "כרטיס חברות" מנה כסף

                             ג.            שרים המייצגים קהילות אחרות (ייקבע בהמשך)

                             ד.            [יש לשים לב: ניתן להשאיל מנה כסף מן האוצר (פיקדון בן 400 שקלים חדשים, נכון לתשרי התש"ע)]

 

4.    תיעוד השותפות

א.             פתיחת "פנקס הקהל"

1.            נוכחות מזכיר התיעוד ("מעמד")

2.            המזכיר שומר את תיעוד האוצר בפנקס הקהל

3.            הגזברים חותמים על התיעוד

4.            המזכיר מציין את המטרה המשותפת בפנקס הקהל

 

 

 

 

 

ב.              תיעוד החברות

1.            ממונים- ייפו כוח (צהוב)

2.            כולם- אחריות אישית (כחול)

3.            העדים חותמים על התיעוד

4.            המזכיר שומר את התיעוד בפנקס הקהל

 

 

5.    הליכים

א.             עבור כל פריט בסדר-היום

1.  השר יכול למנות יושב-ראש

2.            נותן החסות מציג את הפריט ואת הפעולה המוצעת (15 דקות, אלא אם כן הוצע אחרת בהכרזת סדר-היום)

3.            שני נותני-חסות משותפים מציגים את הפריט ואת הפעולה המוצעת (5 דקות לכל אחד, אלא אם כן הוצע אחרת בהכרזת סדר-היום)

4.            לכל חבר ניתנות 5 דקות לתגובות ו/או שאלות  (אלא אם כן הוצע אחרת בהכרזת סדר-היום)

5.  החלטה לפעולה מסוימת מוצעת וזוכה לתמיכה

6.  אישור/דחייה/דחיית הדיון בנוגע לפעולה המוצעת בהחלטה

7.  המזכיר רושם את התוצאות בפנקס הקהל

 

ב.              מבנה הפגישה

1.              התאספות ובדיקת נוכחות

2.              דיון בנושאים קודמים

3.              דיון בנושאים חדשים

4.              הצעות להכנסת פריטים לסדר-היום

5.              נעילת הישיבה

 

 

 

 

 

 

 

אמר רבי מנא בר תנחום נכנסו מאה עד שיורו כולן. הוריות פ"א ה"א

רבי אמי בם רשב"ל להורייה הילכו אחר ישיבת ארץ ישראל. הוריות פ"א ה"ב

 

 

 

Seal

COPY-CLAIM by:jdh™

סימן הק' יונתן:אמרכל, שר