בס"ד

logo2

ALL CONTENTS UNDER RESERVE

EXPLICITLY WITHOUT PREJUDICE

 

"... הדבר אותו ארגונך מנסה להשיג... היקף ודגש עבודתך..."

(English)

ר' בנימין שלום,

אני מודה לך על תשובתך האדיבה; אנא קבל התנצלותי באשר לעיכוב בתגובתי.

הרשה לי להתחיל בהבהרה באשר ל"ארגוני".

איני מוביל, מייצג או "מחזיק" באופן אישי בארגון במובנו המקובל. במובנו המקובל של המונח "ארגון", כפי שאני רואה זאת, נעשה שימוש  לצורך תיאור קבוצת פרטים, הפועלים בתוך מסגרת היררכית רשמית, הבנויה מלמעלה-למטה- ובה, לרוב, פרט ה"מוצב" (במובן מסוים) להיות "בעל הסמכות".

במובן זה, ה"ציבור" אינו ארגון כלל ועיקר.

לא קיימים בו "בכירים", במובן המקובל של המילה, ואין דירקטוריון.

אין פעילויות או תוכניות לצרכי גיוס כספים.

מעצם עיצובו, לא מתקיים בו כל מנגנון עבור קליטת תרומות מנוכות ממס.

ה"ארגון", הנתמך על-ידי הציבור, הוא- במפורש- השיטה אשר בה נעשה שימוש אוניברסאלי, בהתאם לתורה, לצורך ארגון החברה האזרחית.

בשל כך, התשובה המדויקת ביותר לשאלה "מהו הדבר אותו ארגונך מנסה להשיג" תהיה:

 "השבת החברה האזרחית, היהודית-מסורתית, על כנה". 

  עולם-המונחים, המשמש ב"הצהרת כוונות" זו, דורש הגדרה מקיפה, מדויקת ומפורטת.

אך ראשית, ישנה חשיבות בגיבוש מספר עקרונות בסיסיים.

פעמים רבות נאמר, כי התורה נבדלת מן ה"דתות" בשל עיסוקה בכל תחומי החיים, בעוד ש"דתות" עוסקות בעניינים רוחניים באופן בלבדי. למרבה הצער, במושג "כל תחומי החיים" נעשה, לרוב, שימוש שגוי תוך קישורו לאוסף עמדות, הקשורות באופן רופף זו לזו; אוסף עמדות זה מוגבל לעקרונותיה הרחבים של התנהגות "אתית", כפי שניתן ללמדה בקורס אקדמי העונה לשם "אתיקה", ולא רבות מעבר לכך.

למעשה, העובדה היא כי התורה מעניקה הדרכה מדויקת באשר לכל צורות יחסי-הגומלין האנושיים, ואילו "דת" (בשיח המקובל) מוגבלת לעניינים "רוחניים" יותר, כתפילה ופולחן.

ניתן להציג שתי דוגמאות פשוטות:

1)         הרמב"ם, במבוא להלכות מכירה, מציין את "דין מקח וממכר" כאחת מתרי"ג מצוות. ההלכות, המפרטות את אופן הביצוע הנאות של מצווה זו, הן מדויקות למדי באופן יישומן; נעשה בהן שימוש (והן זכו לאכיפה) בידי מרבית בני-האדם ברחבי העולם במהלך ההיסטוריה, אשר חיו תחת כללי המשפט המקובל וחוק הארץ, שנגזרו באופן מדויק כמעט מעקרונות התלמוד באשר לחוזים, הסכמים וסחר-חליפין. אנא שים לב, כי יישום זה- אשר היה אוניברסאלי כמעט-  הגיע לסיומו לפני כמאה שנים, עם פריצת מלחמת-העולם הראשונה והתפשטותה של רשת בנקים פרטיים מרכזיים, הנפוצה כיום ואחראית למרבית הסחר המקומי והזר, בו נעשה שימוש במסחר בימינו.

2)         האופן בו חברת התורה בוחרת ומארגנת את "מנהיגיה" הוא מפורט למדי, ומהווה את יסודותיה של החברה האזרחית היהודית-מסורתית. פרט אחד עומד בניגוד ברור אל מול הנוהג העכשווי: אין "מסע-בחירות" (elections)  בתורה- רק "בחירה" (selections). על הנציגים להיבחר מבין הפרטים, הנוכחים בגופם, ואילו הייצוג עצמו זהה באופן ניכר למערכת-היחסים  אותה אנו מתארים כייפוי-כוח.

נשוב לדוגמאות אלה בשלב מאוחר יותר, אך העיקרון הבסיסי, הבא לידי-ביטוי בגישתה של התורה כלפי החברה האזרחית, הוא עקרון האחריות האישית.

כך, אין בתורה כל תקדים למונח "אחריות מוגבלת". בעוד שהתורה דורשת מפרטים ליצור שותפויות לגיטימיות וחוקיות, בחברה האזרחית, היהודית-מסורתית, אין כל יחס לגופים שאינם-אנושיים (כמו תאגידים), הפטורים מכל המחויבויות החוקיות והמוסריות, הנקבעות על-פי התורה.

באשר ל"היקף ודגש" עבודתנו, יש לציין מראש, כי כל קווי-היסוד מומלצים על-בסיס מקורות ייחודיים ותקדימים ברורים בספרות המקובלת.

מטלה זו הופכת לפשוטה יותר, נוכח העובדה כי מרבית ה"מחלוקות", בזכותן נודע (לשמצה?) עמנו, הם עניינים הנוגעים למנהגים קהילתיים מקומיים, אשר ברובם המוחלט של מקרי המחלוקת המשמעותיים  עוסקים באופן בלבדי בתפילה ופולחן- תחומים אשר נמצאים, בפירוש, מחוץ להיקף "משימתנו".

הפסקה הבאה מספקת נקודת התחלה נוחה:

כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת לקנות להן ספר תורה ונביאים ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ועל שכר הפועלים רשאין לעשות קיצתן רשאין בני העיר לומר כל מי שיראה אצל פלוני יהא נותן כך וכך כל מי שיראה אצל מלכות יהא נותן כך וכך כל מי שרצה או שתרעה פרתו בין הזרעים יהא נותן כך וכך וכל מי שתרעה בהמה פלונית יהא נותן כך וכך רשאין לעשות קיצתן ורשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבא לעיר נהא כולנו שותפין בו רשאין הנחתומין לעשות רגועה ביניהן רשאין החמרין לומר כל מי שימות לו חמור לעמוד לו חמור אחר מתה בכוסיא אין צריכין להעמיד לו חמור דלא בכוסיא צריכין להעמיד לו חמור ואם אמר תנו לי ואני לוקח לעצמי אין שומעין לו אלא לוקחין ונותנין לו רשאין הספנין לומר כל מי שתאבד ספינתו נעמיד לו ספינה אחרת אבדה בכוסיא אין צריכין להעמיד לו דלא בכוסיא צריכין להעמיד לו ואם פירש למקום שאין בני אדם פורשין אין צריכין להעמיד לו.

תוספתא ב"מ יא,יב

 

 

כאן אנו רואים את קיומה של מטרה מעשית, כמו גם ציווי מן התורה, לארגון. 

המערך והמבנה, כמו גם השיטה הייחודית והמפורטת בה נעשה שימוש ליישום צורה זו של ארגון קהילתי, שמקורה מן התורה, נובעים מיישומה של הנוסחא המתוארת בפרשת יתרו על הטופולוגיה המתוארת במשנה בסנהדרין ובפרשת שופטים:

 

... וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין מאה ועשרים.

 רבי נחמיה אומר מאתים ושלשים כדי שרי עשרות:

סנהדדרין  פרק א' הלכה ד'  

שיהא לכל דיין שר של עשרה דבציר משרי עשר לא אשכחן שררה. [פני משה על אתר]

> ומאתים ושלושים. כדי שרי עשרות דהיינו כ"ג עשרות שיהא כל דיין שר של עשרה דבציר משרי עשרה לא מנינן שררה.[קרבן העדה על אתר]

 

האברבנאל מדגיש את האבחנה הברורה בין מטלת ה"שופט" (לצרכי ציבור...) ובין מטלתו של הדיין (לעניין המשפט..)

המשנה בסנהדרין מדגימה מבנה זה תוך הצגת "דוגמא לימודית" של קהילה תורנית- עיר בת אלף תושבים בדיוק:

 

המשנה טוענת, כי קהילה "בת 120" מחויבת בבית-דין קהילתי (סנהדרין קטנה).

כבר ראינו, כי בית-דין זה מכיל 23 דיינים ושלוש שורות של 23 תלמידים, המהווים סך-הכל 92 (צב).  (ניתן לראות מיד כי המספר 120 מן המשנה אינו מתייחס לאוכלוסיית העיר).

מועצת ה"שופטים" הקהילתית, הדומה מבחינה טופולוגית במבנה לסנהדרין קטנה, מורכבת משבעה "זקנים" ושלוש שורות של שבעה "מומחים", המהווים סך-הכל 28 (כח הציבור).

מכאן, בית-הדין והמועצה יחדיו מכילים 120 פרטים (בדוגמא "לימודית" זו של קהילה בת 1000 פרטים).

מקורות רבים מקשרים את ה"זקנים" עם "שרי החמישים" המוסמכים בפרשת יתרו.

חישוב פשוט מגלה, כי קהילה מאורגנת בת 1000 איש תכלול 30 זקנים: 20 שרי חמישים ו-10 שרי מאות. פרטים נבחרים אלה ראויים למלא מקומותיהם של 23 דיינים ו-7 חברי מועצה.

בתום המשנה מצוטטים דבריו של ר' נחמיה, באשר לקהילה מינימאלית בת 230 איש, אשר בה יוסמכו 23 איש לשרת בבית-הדין ושבעה מתוכם ישרתו, בנוסף, במועצת השבעה. על אף פי שאין זה מצב "אידיאלי", דרישות הייצוג הבסיסיות מקוימות תוך מינוי שרי העשרות (כלומר "ייפוי כוח", המובטח על-ידי "קהילה" שהוקמה באופן רשמי, ומורכבת מעשרה בני-אדם מסוימים) (ראה גור אריה פרשת יתרו,  קורבן העדה ופני משה במשנה).

 

המכנה המשותף : המחנה המשותף

אנו מאמינים, כי ישנם בני-אדם בישראל, הנמצאים כאן בעיקר בשל רצונם "לחיות חיים יהודיים בארץ ישראל". על אף שאנו מכירים בעובדה, כי לכל פרט עשויה להיות הגדרה ייחודית לכל מילה במשפט זה, האידיאל המשותף יוצר את האפשרות לבניית קהילה תורנית, המוגדרת על-ידי מטרה משותפת.

קיים מספר קטן של אנשים, המתקשים ליישב בין החברה ה"אידיאלית", המתוארת בתורה, ובין המצב הנוכחי.

לחוסר המזל, "פעילים" רבים נוטים להתקשות בנטישת גישות אסטרטגיות שנכשלו, ואינם מושפעים מן השיעורים אותה מעניקה ההיסטוריה- חיוביים ושליליים כאחד.

מצערות אף יותר הן תוצאותיו של השימוש בטקטיקות עימות בוטות כגון הפגנות, לחץ ו"פילוג" פוליטי, אשר כולן התגלו כבלתי-יעילות (ולעיתים קרובות אף מזיקות).

מעבר לכך, לא קיים כל תקדים בתורה, המתייחס לגישות עימות כושלות אלה כאל פתרון. כתוצאה מכך, כחלק ממאמצינו להימנע מכל צורת עימות בכל האזורים הרלוונטיים והישימים, אנו קפדנים ביותר בכל פעילותינו.

לעומת זאת, אנו נסמכים לחלוטין על פתרון בדמותה של פעולה חיובית, הנסמכת על התורה, חוק הארץ והסכמים מאושררים היטב, כמו גם על מחויבויות אישיות וקהילתיות, המתקבלות באמצעות חוזים והסכמים לגיטימיים.

 

המועדון

בקוראי את מאמרך, שבעתי רצון מקריאת ההחלטה המשפטית, המתארת את ה"יהדות האורתודוקסית" כ"מועדון".

ציוויים התנהגותיים רבים, הנדרשים על-פי התורה, הפכו במידת-מה לקשים ליישום נאות בשל המסגרת החוקית, אשר הושמה על-גבי חוק הארץ. במסגרת זו נכלל טווח רחב של הגבלות ותקנות בתחומי שיפוט, הנעות בין ה-UCC והסכמים שונים עד לחוקים מטעם מדינת ישראל.

כהדגמה לקונפליקט זה, ניתן לבחון (בקצרה) את הלכת "דין מקח וממכר" אשר צוינה לעיל.

התורה דורשת לבצע רכישות באחת מ-3 דרכים מוגדרות: כסף, חוזה חתום או רכישה פיזית. בכל מקרה שהוא, חייב להיות סחר-חליפין של ערך ממשי. מבחינה חוקית, על-פי התורה, רכישה פיזית מובילה באופן מיידי למחויבות בתשלום "כסף", המוגדר בתורה כמתכת הכסף.

יתרה על כך, יש לציין, כי התורה שוללת באופן מפורש את האפשרות לרכישת סחורות באמצעות העברת חוב. (ראה, למשל, את הדיון המתמשך ומגוון הדוגמאות, אשר הובאו על-ידי הירושלמי בבבא מציעא פרק 4 הלכה 1).

בנוסף למתכת הכסף, נחושת וזהב בלבד עשויים לשמש כחלופות חוקיות לאחסון ערך כספי (כאשר מדובר על כמות קטנה או גדולה מכדי שמעות כסף יהוו אפשרות נוחה (ירושלמי מעשר שני, פרק 2, הלכה 3).

לא הצלחנו לזהות את המנגנון החוקי דרכו מיושמים ההליכים השונים, אשר בהם נעשה שימוש נפוץ לרכישת סחורות ושירותים בכלכלה הגלובלית.

ליתר דיוק, ניתן לשאול: "מהו טבעו החוקי של מטבע, המוצא על-ידי בנקים מרכזיים בבעלות פרטית, כגון בנק ישראל וה-Federal Reserve"?

ניתן להתפתות ולראות מסמכים אלה כ"שטרות חוב", המהווים מסמכים חוקיים ותקפים, המוכרים על-ידי התורה (למרות שלא ניתן לבצע את המצווה בעזרת שטר מעין זה).

אף על פי כן, ה"שטרות", המופקים על-ידי בנק ישראל וה-Federal Reserve (כמו גם על-די "בנקים לאומיים" אחרים, בבעלות פרטית, הלוקחים חלק במערכת הבנקאות הגלובלית) חסרים את המאפיינים העיקריים, הנדרשים בהגדרת "שטר חוב"; אין "הבטחה" או כל "התחייבות" מצד כל פרט או קבוצת פרטים, לשלם סכום כלשהו לאדם כלשהו במועד כלשהו, ואין כל הפניה- במקום כלשהו על גבי "מסמך זה"-  לפדיון בדמות כסף (או כל חומר ממשי בעל ערך מהותי) בכל כמות שהיא.

מספר ניסיונות נעשו, במטרה ליצור "מטבעות אלטרנטיביים"; יחד עם זאת, אף אחד מהם לא היה מוצלח במיוחד, ודפוס היישום של כל אחד מהם הוביל לעימות.

אף על פי כן, פיתחנו אמצעי, דרכו יכולים פרטים וקהילות למלא את דרישות המצווה מבלי לפעול בניגוד לחוקיה של מדינת ישראל, וזאת דרך הקמת מועדון פרטי. החברים יעשו שימוש ב"תלושים" במסחר הבלעדי בין חברי המועדון. במסחר, היחס ל"תלושים" אלה הוא כאל "תלושי שי" רגילים. ה"תלושים", הקרויים "מנה" (כלומר, חלק המשמש לספירה), עשויים מכסף טהור. זוהי (בנוסף) שיטה יעילה להפחתת הסיכון בזיוף ה"תלושים" על-ידי בעלי כוונות זדון. ישנם, כמובן, פרטים נוספים- משמעותיים מאוד- אשר אינם רלוונטיים במיוחד לדיון הנוכחי, ואותם ניתן לבחון בהזדמנות אחרת.

דוגמא ל"פרט" שכזה הוא חוק המועדון, המונע את מכירת ה"תלושים" עצמם, מאחר וזו תהווה העברה החייבת במס, ובנוסף המכירה תקדם את הרושם (השגוי) כי ה"תלושים" עצמם מהווים סחורה.

ניתן לראות דוגמא נוספת לגישה לא-מתעמתת זו בטבעה של הטיוטה המוצעת חוק הציבור.   

 

אחדות

אחד מן ה"ערכים", המקודמים בצורה הבולטת והתכופה ביותר בתורה, הוא מושג האחדות ("אחדוס", בעגת הדיבור של הישיבה). ניתן למדוד זאת תוך בחינת מספר סעודות מלווה המלכה, הנערכות תחת הרעיון הכללי של "אחדוס", או לחלופין תוך אומדן הפופולאריות היחסית של השיר "יחד שבטי ישראל".

ניתן להתפתות ולשאול, "אם האחדות היא ערך כה נעלה, מדוע השיר כולל את מושג ה"שבטים"? האם לא יהיה זה נאות יותר לשיר "יחד ישראל"?

האם אנו באמת זקוקים ל"שבטים"?

כמובן, התשובה היא "כן" מהדהד- קיים ציווי ברור לשימור השונות בתוך האחדות.

דבר זה הופך למובן-מאליו אם נזכור, כי התורה, הארץ והעם כולם מעוצבים באופן אורגני בהתאם לאותה טופולוגיה, דפוס המידמה לאנטומיה האנושית (כך, ירושלים היא ה"לב" של הארץ והמלך הוא "לב" העם. מעניין לראות, כי המלך נתפס כאחראי לרווחה הכלכלית של העם, באותו האופן בו הלב נתפס כאחראי להפצת ערכו של הגוף האנושי באמצעות הדם. המילה המשמשת לציון "ערך" הנסחר בפעילות כלכלית היא "דמים", צורת רבים של המילה "דם"). כל אדם וכל קהילה מדומים לאיבר מגוף ישראל, ואף איבר- ללא חשיבות לכמותו (שתי ידיים), מידת השימושיות שבו (איברי החישה) או נחיצותו (לב, מוח)-  אינו יכול לטעון לקיום בלעדי, עצמאי מקיומו של הגוף כמכלול.

בצורה ברורה יותר, מטרתה של האחדות הקהילתית מנוסחת כהקמת קהילה על-ידי קבוצת פרטים, אשר נקשרו בקשרי שותפות, לצורך המטרה המפורשת של מעורבות בפעילות מאוחדת, המוכוונת ישירות אל עבר השגת מטרה משותפת; מטרה זו מספקת את יסודותיה של החברה האזרחית היהודית-מסורתית.

בשל סיבה זו מפלגות פוליטיות אינן יכולות, מעצם הגדרתן, לקחת תפקיד לגיטימי כל שהוא בארגון כל חברה תורנית שהיא. בשפה העברית, בדומה לאנגלית, האטימולוגיה של המונח "מפלגה" במהותה מתארת שיטה לפילוג האוכלוסייה- פיצול האוכלוסייה ל"פלגים" הרואים עצמם כיריבים תחת הקשרים שונים. מבחינה היסטורית, שגשוגן של המפלגות הפוליטיות קשור לטכניקה אשר נודעה בשם "הפרד ומשול".

התורה מצווה על תהליך, אשר באופן יעיל מוציא מן הכלל את עצם קיומן של מפלגות פוליטיות; היא עושה זאת באמצעות הצבת הדרישה ל"מינוי" (ייפוי-כוח) אישי מכל הנציגים, הדרישה כי כל ההחלטות תאושרנה, בסופו של דבר, על-ידי הקהילה כולה, והדרישה כי הסכמה רשמית זו תאושר במעמד ציבורי, תוך נוכחות פיזית של כל השותפים (מעמד אנשי העיר).

כפי שצוין לעיל, נעשה שימוש אוניברסאלי בהליכים המפורטים עד לתקופה מאוחרת יחסית.

אף על פי כן, יש להדגיש כי קהילת התורה, כאבן הבסיס לחברה האזרחית היהודית-מסורתית, מהווה ישות חוקית ומשפטית אמיתית, הבנויה בצורה ייחודית של שותפות, ומוקמת באופן רשמי באמצעות מינוי בעלי משרות ויצירת אוצר קהילתי. מאפיינים אלה מהווים דרישות-קדם חיוניות כמו גם סממנים בולטים של כל מאמץ מתוכנן ומיודע להשיג אחדות אמת.

 

ארגון

"חוקי המועדון" דורשים מכל צורות ה"ארגון" להיות בעלות יישום שורשי.

בהקשר זה יש לציין, כי המשפט "כוח לעם" אינו המצאה של הפגנות סטודנטיאליות.

המשפט המקורי, בו נעשה שימוש במהלך 2000 השנים האחרונות בהיסטוריה שלנו, היה:

כח הציבור

כח הציבור נובע מכל יחיד בעם היהודי ללא הבדל מוצא, השקפה, או השתייכות פוליטית

 לתשומת הלב

תגובה קצרה זו מציגה חלק מזערי ונבחר בלבד מתוך הנקודות העיקריות, הרלוונטיות לדיון זה.

המקורות הראשוניים עומדים בזכות עצמם.

כל טעות או חוסר-הבנה הם שלי ושלי בלבד.

למרות זאת, על אף ארגונן הלוקה בחסר של הערות ספורות אלה, והכישלון בהצעת תמונה כללית תוך שימוש במושגים ברי-הבנה, אני מקווה כי הערות אלה אינפורמטיביות דיין בכדי לספק רקע נאות לדיון נוסף, וחשוב יותר- מספקות, באופן שצוין, לצורך הנעתו של תהליך, המוביל את הקורא לפעולה עצמאית.  

אני מודה לך על סבלנותך והבנתך.

יונתן בן אליעזר

העיר העתיקה, ירושלים

 

http://www.tzibur.org  tziburby@gmail.com

FACEBOOK

 

 

Seal

COPY-CLAIM by:jdh™

סימן הק' יונתן:אמרכל