בס"ד

Description: logo2

ALL CONTENTS UNDER RESERVE

EXPLICITLY WITHOUT PREJUDICE

 

מעמד מטבעות זמננו – מקורות

 

שו"ת חתם סופר חלק ב (יו"ד) סימן קלד

 

שלומכם יענה יושב בסתר עליון מופלגי תורה זכי הרעיון אשר בהם ירוחם יתום עני ואביון אבוהן דיתמי כשמעי' ואבטליון ה"ה התורנים המופלאים בפז מסולאים מותב בי דינא רבא דק"ק מיקלאש יע"א. וגובה להם ה"ה רב"ד המופלא ומופלג צדיק ונשגב כבוד מהו' סיני נ"י. וצירופי' ה"ה החרוץ ומופלג מהו' נפתלי נ"י. ותלמידי הותיק מלא עתיק מהו' עקיבא נ"י.

 

יקרת מכתבם הגיעני על נכון אודות הני זוזי דכמה וכמ' יתמי בקהלתם אשר נתנו ביד המקבלים להשביח לטובת היתומי' ורוצים המקבלים שהיתומים יפסידו מחצה בהפסד שינוי המטב' באנקאנא"טא /שטר מכר/ עפ"י פקידת אדונינו קיר"ה ומעלתם הרמה אבוהון דיתמי טוענין עבורם היות כי הא' האפטרופסי' לא התנו כלום עם המלוי' בשעת מסירת המעות לידם א"כ נימא מסתמא ע"ד ב"ד ניתנו וכהסכמת הש"ע י"ד סי' ק"ס דמעות היתומים מותר להלות קרוב לשכר ורחוק להפסד והיינו שלא יפסידו היתומים כלום כמבואר בטור שם וא"כ יהיה כל ההפסד על המקבלים.

 

וזאת שנית הפליא לעשות הרב מהו' נפתלי נ"י משמיה דנפשי' במעות המיוחדים לת"ת והלוום הממונה לצורך הספקת לומדי תורה הא איכא רשב"א בתשובה שמתיר להלוות בריבית קצוצה ומביאו בס' דגול מרבבה בגליון ש"ע סי' ק"ס הנ"ל א"כ פשיטא דלא יפסידו לומדי תורה ע"י שינוי מטבע הנ"ל.

 

ושלישי הכי עביד מאי עדיפי הני באנקינא"טא או שיי"ן /אגרת חוב, תעודה/ של עכשיו משארי שטרות ואין דין ריבית נוהג בהן וא"כ אפילו כל אינשי יכולי' להלוות אותם אפילו בריבית קצוצה מן התורה ואם יאסר מדרבנן א"כ ביתמי לא גזרו כך צריך לפרש כוונתו שלא ביאר יפה.

 

ורביעי בקודש עפ"י מ"ש תוס' ב"ק צ"ז ריש ע"ב דלמ"ד נפסל הוי כנסדק צריך לשלם מטבע היוצא א"כ כל המקבלים ישלמו מטבע היוצאות עכשיו....

 

 

ונבוא אל השלישי מ"ש דבאנקאנא"טא שטרות נינהו ולית בהו משום ריבית במה שכתבתי לעיל בסמוך גבי מעות ת"ת דאפילו אי מותר להלוותם מכאן ולהבא בריבית קצוצה מ"מ השתא עדיין לא הלוום אלא ברווחים ולא בריבית וזה שייך נמי הכא.

 

ותו כבר העלה ט"ז סי' קס"א סס"ק א' דבשטרות איכא ריבית דאורייתא לכ"ע והנה אמת נכון הדבר כמבואר לכל מעיין שם ולא הייתי צריך להאריך בפרט הזה לענינינו אלא שפר"מ קרא תגר על גאוני זמנינו שמשביעי' על טענת באנקאנא"טא ונותני' להם דיני שומרים והרי שטר מימעט מכל הנ"ל וחזר וירד להציל הואיל ולא כ' שם מלוה וכל המוציא גובה בו משו"ה עדיף משטר והאריך בזה והנה הציל גאוני זמן משגיאה והכניס הגאונים ואבות בתי דינים אשר מעולם לשגגה גדולה שהרי דבר ידוע שרוב שטרות שבזמנינו הם כך שכל המוציא אותם גובה בו כמה פעמים מניח חלק שם המוציא ולפעמים כתב להדיא לכל המוציאו ואפ"ה כל הדיינים אשר מעולם אנשי שם נתן להם כל דיני שטר ולא רפרף אדם מעולם ואם מסברא באנו לדון ונוכל להוסיף עוד הפרש אחר שכל השטרות בעולם עיקר השיעבוד הוא גופו של לוה ונכסיו אחראי' וערבאי' ומשו"ה משמת בטיל ליה שיעבודא דגופיה ואין על היתומים שום שיעבוד רק מצוה בעלמא לפרוע חוב אביהם כמבואר פ' הכותב ויתומים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו פטורים באמת עד שיגדלו ויהיו בני מצוה נמצא שטר זה אין גופו ממון משא"כ הני אין גופו של מלך משועבד ולכשיקום מלך חדש חייב לשלם כמו המלך זה אין הפרש ביניהם משו"ה הוי טפי גופו ממון כן היה אפשר לומר אלא לפ"ז גם בשטרות הנקראים באמאטק"א וקופ"ר אמבו"ט /אולי שמות של שטרי חוב/ היה דינם כמטבע וליתא והכלל אין לדון על סברת הכרס.

 

והאמת יורה דרכו דהלא גם במטבע יקשה לנו כן דהרי ז"ל רש"י שבועות ל"ז ע"ב מיעט שטרות שאין גופן ממון שאינן אלא לראיי' שבהן עכ"ל וקשה מאי פסקת שאינו שוה כלו' ואולי הנייר שוה פרוטה עוד הכותב על טס של זהב מאכ"ל כבגיטין וכבר ראיתי כמה פעמים אבליגאצ"יאהן /שטר חוב, התחיבות/ על טסי נחושת והרי גופן ממון אבל כוונת רש"י דעכ"פ כיון שעשוי לראיה שבו ששוה הרבה מאוד יותר מגוף השטר אפילו יהיה מוזהב מ"מ הראיי' שוה יותר הרבה בלי ספק ממילא אינו עומד להתיך הזהב ולהפסיד הראיה ומכ"ש לצור נייר עפ"י צלוחת' נמצא מה שגופו ממון ושוה זה אינו נחשב מפני שאינו עומד לכך והראיה לא מיחשב גופו ממון משו"ה אימעט שטרות זו היא כוונת רש"י בלי ספק וכן הוא בר"ן פ' הכותב להדיא גבי מלוגא דשטרא כו' ד"ה ומסתברא לן כו' ע"ש ואם כן תיקשי לן גם אמטבע טבוע דידוע דרובם בזמנינו אינם שוים כ"כ כמו שיוצאי' ומסגי בעלמא ולפעמים בשעת מלחמה שהמלכיות פוחתי' וגורעי' אין שוה אפילו השליש ומטבע זיבענע"ר /מטבע שערכו שבע יחידות/ שהיה בזמנינו לא היה שוה ג' צ"ל כסף ורוב מבע נחושת כן ולא אאריך במובן ואינינו הולך ומסגי אלא מפני הצורה שבו והיינו אין גופו ממון ואינן עומד אלא לראי' שבו אעפ"י ששוה משהו ואיך מצאנו ידינו ורגלינו.

 

אבל גדר מטבע הוא שגזר המלך עליו שתצא ומי שממאן מלימכר וליקח באותו המטבע יחייב ראשו למלכות ודינא דמלכותא דין אמת ומשפט צדק הוא בזה ולא מלכותא דארעא לחוד גזר עליו אלא גם מלכותא דרקיעא ית"ש כמבואר פ' מקום שנהגו נ"ד ע"ב והיינו מטבע שגופו ממון ואין חילוק אם יהי' זהב או כסף או נייר ואין לומר בזה שאינו עומד אלא לראי' שבו דהרי קמן שכמה פעמים העם מסופקי' בגירעון כסף וטוב היה להם שלא למכור אותם ועל כרחם צריכי' למכור מפני אימת המלכות כי כן יסד נמצא הראיה שלו אינו שוה להם רק הגזירה היא המקיימת טבען בעולם משא"כ שטר אפי' על עשיר היותר גדול ואפי' על המלך בימי עשרו אשר בודאי יהיה עובר לסוחר לכל אדם מ"מ אינו אלא מפני הראיה שבו שיודעים שזה הוא אדם בטוח אבל אין גופו ממון שאם ירצה שלא ליקחו מי יכוף על זה וכן כל (הבאמאטק"א וקופ"פר אמב"יט שיי"ן) אין אדם מוכרח ליקח אותם בתשלומין מש"ה אינם אלא שטר בעלמא.

 

והנה הרמב"ם פסק דקרקע ניקני' במלוה וס"ל אשה אינה מתקדשת במלוה וקשי' עליו מש"ס קידושין מ"ז ע"א ותיסברא אימא סיפא ושוין במכר שזה קונה ואם אי' מאי קושי' ממכר לקידושין ועי' ש"ך ח"מ ריש סימן קצ"א ובחידושי אמרתי דהתוס' הקשו בקידושין כ"ו מ"ט יליף קנין קרקע בכסף משדות בכסף יקנו ולא יליף משדה עפרון וי"ל לפי מ"ש רש"י וי"ו /ו'/ ע"ב המקדש במלוה אינה מקודשת דקיחה משדה עפרון גמרי' דיהיב מידי בשעת קידושין ומלוה להוצאה ניתנה וכבר הן שלה ומעות אחרים חייבת לו עכ"ל משמע מלשונו אי לאו דילפינן משדה עפרון הוי מלוה נמי איקרי כסף אך כיון דגמרי' גז"ש בעינן ממש כי התם דיהיב *כסף ממש לעפרון בשעת מעשה אבל אי הוי מפיק מויצאה חנם הוה מתקדשת במלוה דנמי מקרי כסף ואם כן הרווחנו קושי' תוספות דלהכי יליף קנין קרקע משדות בכסף יקנו דאי משדה עפרון לא הו"מ למיקני במלוה דבעי דומיא דהתם מה שאין כן כדמפיק משדות בכסף יקנו קונין אפילו במלוה וא"ש.

* מירושלמי דמכסף מלא ילפינן דהוי קנטרין [מטבעות], ובבבלי יליף מלשון "עובר לסוחר".

תורה שלימה על בראשית כג:ט (אות נט)

 

 

והנה בקידושין ג' ע"ב מפיק ר' יהודא אמר רב קידושי כסף מויצאה חנם ובדף ד' ע"ב אמר ותנא מייתי לה מהכא מגז"ש דעפרון ומסיק ש"ס דאיצטריך תרווייהו ומבואר במפרשי' ובפרטות בפני יהושע דודאי ר' יהודא אמר רב ותנא דמייתי לה מהכא פליגא דאיהו ל"ל דרשא דידיה וכן בהיפוך ואנן אית לן תרווייהו דרשות כדמסיק ואיצטרך כו' נמצא לפ"ז לדינא אע"ג דמקדש במלוה אינה מקודשת משום דבעינן דומיא דשדה עפרו' מ"מ קוני' קרקע במלוה משדות בכסף יקנו דמלוה נמי מיקרי כסף ובקידושין מ"ז קאי ארב דאמר התם המקדש במלוה אינה מקודשת ואיהו מפיק קידושי' מאין כסף ולא משדה עפרון ש"מ ס"ל מסברת חוץ מלוה לא איקרי כסף א"כ ה"ה בקרקע נמי לא איקרי כסף ופריך שפיר מושוין במכר שזה קנה וא"ש ע"כ בחידושי.

 

והנה לפ"ז אין ספק אצלי דהני באנק"א המה כסף גמור אפי' לקדש אשה והוי שפיר דומיא דעפרון וא"כ ממילא דהוי כסף לפדות הקדשות ומעשר שני דאלת"ה בקידושין ה' ע"א דבעי למילף שטר בק"ו מה כסף שאינו מוציא מכניס שטר שמוצי' אינו דין שמכניס ופריך מה לכסף שכן פודין הקדשות ומע"ש =ומעשר שני= תאמר בשטר שאין פודין בו ה"ה שאין מקדשין בו ואם איתא לימא שטרא דמלכותא יוכיח כעין באנ"קא שמקדשין בו ואין פודין אף אני אביא שטר קידושין שיקדשו בו אעפ"י שאין פודין אע"כ פודין בו ועדיף מאסימון אף עפ"י שהוא כסף גמור מ"מ וצרת כחיב והא באנקא עדיפי דמקיים ביה וצרת וכסף דקרא הוא לאו דוקא שהרי פודין על נחושת רק תליא אי חריפי ומסגי בעלמא כמבואר ר"פ הזהב ע"ש וכדמות ראיה מש"ס ב"מ נ"ד ע"א וצרת הכסף לרבות כל דבר שיש עליו צורה ע"ש ומלשון לרבות כל דבר לומר אפי' אינו כסף רק שיש עליו צורה פודין בו [עכשיו הראוני שכבר קדמני בזה באבני מילואים סימן כ"ח ססקט"ז].

 

וא"כ יש לעיין לענין פדיון בכור בהני באנק"א כיון שפודין בו הקדשות ומע"ש נ"ל לדין לחלק דבודאי בכל דבר שהוא בין אדם לחבירו אפי' פדיון הקדש שאינו אלא קונה מגזבר ההקדש וממלא חסרונם של גזבר בדבר אחר וכן פדיון מע"ש לאוכלו בירושלים י"ל כל טיבעא דסגי בעלמא עפ"י גזירת המלך על הקוני' והמוכרים פודי' בו ונקרא מטבע לענין שבועה ושומרי' משא"כ פדיון שפודין מהקב"ה כי לי כל בכור אלא שהקב"ה נתן פדיונו לכהן אבל עיקר הפדיון הוא מהקב"ה והקב"ה קצב פדיונו ה' סלעים שיש בהם ה' לוט וקווינט /שמות של מדות/ כסף מזוקק ואפילו נותן לו לכהן מטבע כסף השווה כך ע"י הצורה אינו יוצא יי"ח עד שיהיה בהמטבע כסף מזוקק כשיעור הנ"ל מלבד הנחוש' שבתוכו והיינו מטעם הנ"ל דלגבי מעלה אין הצורה נחשבת לכלום והה"נ באנקא"נאטא אפילו יתן מלא ביתו כיון שבשוויים אין בהם כלום רק מפקידת המלכות וזה לא שייך כלפי מעלה ואע"ג דרב כהנא שקיל סודרא בפדיון הבן ואמר לדידי שוה היינו משום שאם הי' לו ה' סלעים היה נותנים בעד הסודר משא"כ אלו הצורו' אינם שוין גם לכהן כלום רק מאימתא דמלכותא אפשר אין פודין ועדיין צ"ע [ויש לעיין היטב במ"ש אבני מילואים שם בסוף דבריו ע"ש].

 

 

שו"ת עונג יו"ט סימן קב

 

שאלה. אם מותר לפדות בכור במעות נייר או לא.

 

תשובה הנה קיי"ל אין פודין בשטרות והח"ס כתב ביור"ד (סימן קל"ב) דמעות נייר אין להם דין שטר כיון שמחויב כ"א ליקחם מדינא דמלכותא ע"ש שהאריך והביא ראיה לזה דהא במעות כסף נמי זימנין שאין הכסף שוה בעצמותו כשיעור המטבע ואעפ"כ ודאי דמיחשב כסף משום דד"מ. וא"כ ה"ה בנייר אע"ג דלצור ע"פ צלוחיתו אינו שוה כ"א מעט מ"מ מיחשב מטבע וגופו ממון מחמת דד"מ. ולי נראה דלא דמי כלל דמטבע כסף או נחושת נהי שאינו שוה כל שווי' מ"מ הא אינו דומה כסף מטבע קטנה לכסף מטבע גדולה ובכל מטבע יש כסף לפי ערכו ואף שאין שיווי הכסף מגיע לשיווי המטבע בזה אמרינן דכיון שיש על הכסף מטבע שטבע המלך מתעלה גם שיווי הכסף עי"ז ושוה הכסף יותר ע"י הטבעא שחתום עליו. ומקרי שפיר גופו ממון דהא בכל מטבע יש כסף או נחושת לפי ערכו הגדול לפי גדלו והקטן למי קוטנו. ובשארי כלי כסף נמי אנו רואים שיש כסף שמשקלו קטן ושוה יותר מכסף שמשקלו גדול מפני הציורים שיש בו וה"נ ציור צורת חותם המלך מעלה את הכסף בדמו. אבל מעות נייר שהנייר שהוא יוצא בא' רוביל אינו שוה פחות מהנייר שהיא יוצאה במאה רו"כ רק שזה כתוב עליו מספר א' וזה כתוב עליו מספר מאה או חמשים ובעצם שויה אין חילוק בין נייר שיוצא למספר קטן לנייר שיוצא למספר גדול. ואין החילוק ביניהם אלא המספר שכתוב עליו וה"ז שטר גמור שאין גופו ממון ואינו אלא לראיה ואין פודין בו ועיין בדברי הגאון הנ"ל באו"ח שכתב בעצמו דלענין פדיון מקריין אין גופן ממון ודו"ק:

 

 

שו"ת הר צבי יו"ד סימן רמד

 

מעות נייר של הממשלה אי חשיבי גופן ממון

 

שטרי כסף שהממשלה מוציאתם כמו דולרים של נייר וכדומה שהם עוברים לסוחר מיד ליד אי יש להם דין שטרות לענין כמה דברים שעל פי תורה נתמעטו מדין כסף, כגון לענין חיוב שמירה או לדיני אונאה, ולענין פדיון בכור, הקדש ומע"ש, ועוד דברים שנתמעטו על ידי כלל ופרט וכלל, או נאמר שטרי ממשלה שאני שהם חשובים כגופם ממון והם כסף גמור.

 

...גם מה דפשיטא ליה להעונג יו"ט מסברא דבמטבע של כסף אזלינן בתר דינא דמלכותא וחשיב גופו ממון אף שחלק הכסף שבמטבע אין בו שיווי שבמטבע, וכן ס"ל להחת"ס גם במעות נייר, והעונג יו"ט משיג עליו במעות נייר. הנה לענ"ד יש לדמות, דמאן פליג לן לחלק בכך ולומר דדינא דמלכותא לא מהני אלא במטבע של כסף אבל לא במעות נייר דמה בכך דכסף יש לו איזה שיווי יותר מנייר מ"מ אם באנו לדון על אותו חלק מסכום המטבע שהוא יותר משיווי הכסף שבו למה לא נאמר דחלק זה שהוא יותר משוויו של הכסף אין גופו ממון, וכן מבואר מתוך ביאור הגר"א (יור"ד סימן שה ס"ק ד) וז"ל שם: דבזה"ז שהמטבעות אינם כסף טהורים יש לחשוב לפי השער שלוקחין כסף מזוקק, ופודין במטבעות לא בתורת כסף אלא בתורת שוה כסף, ולכן אינו שוה הפדיון בב' מקומות אף במטבע אחת רק לפי שער של כסף במטבע ההוא שם, ומ"מ לדברי החת"ס אין סתירה מדברי הביאור הגר"א שהרי החת"ס אינו מדבר בפדיון הבן שהוא ג"כ ס"ל דבפדיון הבן לא מהני דינא דמלכותא שיהא חשיב גופן ממון...

 

שו"ת מנחת שלמה, חלק א סימן עא פסקאות כג,כז

 

כג. פדיון על מטבע ששוויו פחות מפרוטה

צ"ע איך אפשר לחלל שקל של רבעי או מעש"ש ששויו עשר פרוטות על פרוטה אחת משקל אחר, או פודה עשרה שקלים של מעשר על שקל אחד, הרי הפדיון הוא לא על אחד מעשרה מהמתכת כי זה ודאי לא שוה פרוטה, והחילול הוא רק מפני שלפי חוק המלכות אחד מעשרה ממטבע בצורה זו שוה פרוטה, וא"כ אף להרמב"ם שסובר שיכולים לחלל רבבות תפוחים של מעשר שני ורבעי על תפוח אחד נראה דיכולים עכ"פ לומר הטעם של אין אונאה וה"ז חשיב כאילו הוא אומר שהתפוח הזה חשוב בעיני כרבבות תפוחים אחרים, משא"כ בנד"ד, שהערך הוא רק משום דחשיב כשטר חשוב מאד של אותה מלכות ויש לזה דין של מטבע אע"ג שבאמת הוא רק שטר [*וקשה מאד להבין החילוק בין פדיון על בנקנוט למטבע קשה], וכיון שכן מסתבר דה"ז חשיב כמי שיש לו שטר על ראובן שחייב לו עשרה שקלים והוא מחזיר לו השטר כנגד שטר אחר שנותן לו רק על שקל אחד, דמסתבר דאין זה שייך לאונאה רק חשיב כויתור על ט' שקלים, וא"כ איך אפשר לחושבו כחילול ופדיון.  * יש להבין את החילוק מתוך המשנה ראשונה פרק ד' של מכסת ב"מ, שבו התנא מפרט את כל סוגי הכסף ששייכים לקניינים על פי תורה.

 

נלע"ד לפי מה שנהוג שאין פודין מעש"ש ורבעי רק על מטבע של מתכת ולא על מעות נייר, דלפי"ז ה"ה נמי שאין לחלל על מטבע של לירה אחת דאף שאפשר לקנות בה חצי שעורה כסף אבל כיון שהמתכת אינה שוה פרוטה נראה דאין הבדל בין זה לבין מטבע של נייר.

 

כז. פדיון בארץ ישראל על מטבעות של שאר ארצות

נראה לעניות דעתי דיתכן שבזמננו גם מטבעות של שאר ארצות, כגון דולאר של ארצות הברית, שפיר חשיב ככסף שיש עליו צורה, ויכולים לפדות עליו מעשר שני גם בא"י כפי הערך שיש לאותה מטבע בא"י, דמסתבר שדווקא בזמן חז"ל שערך המטבעות היה תלוי במשקל ובערך של המתכת שיש באותה מטבע, ולכן מטבע של ארץ אחרת היתה נחשבת בשאר הארצות כמתכת גרידא שאין עליה צורה, מה שאין כן בזמננו שהמטבעות הן כעין שטר מבלי להתחשב כלל עם הערך של המתכת, לכן אף שאין זו ממש מטבע היוצא כי אם באותה מדינה, מ"מ כיון שבכל העולם מתחשבין בזה כמטבע, וערכה חשוב ומשתנה תמיד בהתאם לשער של כסף אותה המדינה, וגם ברור הדבר דחשיב בכל מקום לענין קנין סודר כמטבע דדעתיה אצורתא ולא נעשה חליפין, וכיון דנקטינן דחשיב ממש כסף ואין זה חשיב שטר, יש מקום לומר שגם בכל הארצות ה"ז נכלל בהא דמרבינן כל דבר שיש עליו צורה דפודין עליו מעשר שני, ואף אם אין זה כ"כ פשוט וברור, מ"מ בצירוף עם זה שכתוב בשו"ע סעיף קל"ח, דאפשר שבזה"ז אין להקפיד ופודין גם על אסימון, נראה דיתכן כדברינו וצ"ע.

 

 

שו"ת אגרות משה יו"ד א:קפט –

 

בענין פדיון הבן וכתובה וכל חיובי התורה כשדהבא טבעא - י"ד מרחשון תרפ"ג ליובאן. מע"כ דודי הגאון הגדול מוהר"ר יעקב קאנטאראוויץ הגאב"ד טימקאוויץ שליט"א.

           

...שא"א לומר שהתורה תחייב דבר שאינו קצוב שאפשר שיוקר ויוזל ולכן מוכרחין לומר דהתורה חייבה לפי שיוי זהב שהיה אז בעד חמשת סלעים כיון שדהבא טבעא ולא ניזול ונייקר והתורה כתבה חמשת סלעים כסף כפי המקח שהיה אז סך ד' חומשי זהב עיי"ש. ולכן אף שלגבי נפשיה הוי אף כספא טבעא לכו"ע לענין חלול מעשר כדאיתא בגמ' אין שייך זה לפה"ב, דלענין חלול מעשר בעי רק שיהיה מטבע שיוצא בהוצאה ולכן כסף שחריף הוי מטבע לגבי פירא ומחללין עליה מעשר אף ששייך בה יוקרא וזולא לגבי דהבא, ובזהב למ"ד כספא טבעא מחלוקת בגמ' מאחר דחסרון דידיה הוא זה שאינו חריף ומ"מ סובר חד מ"ד דלגבי נפשיה הוא טבעא ומחללין עליה מעשר משום דעכ"פ יוצא בהוצאה (ורק בימי ר' האי גאון שלא יצא כלל הוי פירא כדאיתא בתוס') וכן לענין מקח וממכר הוי טבעא לגבי פירא ולענין דינר בדינר לחד לישנא. אבל לפדה"ב וכדומה שהתור' חייבה סך כסף אין סברא שתחייב דבר שאינו קצוב דשייך בה יוקר וזול ולכן אף שכתוב כסף בתורה מ"מ אם דהבא טבעא מוכרחין לומר שחיוב התורה היה על חשבון זהב רק שנכתב כסף משום שאז היו חמשת סלעים שוין ד' חומשי דינר זהב כפי הטעם שמבואר בשט"מ. ועיין בבעה"מ שמחלק במעשר מטעם קרא דכסף ריבה והוא צריך לזה משום שרוצה לחלק מעשר ממו"מ כר' האי גאון אבל לשאר הראשו' אין מחלקין בין מעשר למו"מ וכדומה אבל פדה"ב וכל חייבי התורה לכו"ע חלוק ממעשר דלמ"ד כספא טבעא בעי דוקא אף בזהב כפי שיוי חמשת סלעים כסף ולמ"ד דהבא טבעא בעי לעולם כשיוי ד' חומשי דינר זהב אף אם נותן בכסף כדאיתא בר"ח וכן הוא שיטת רש"י והראשונים שבשט"מ...

 

ומזה הוכחתי דנהי שלדידן נפסקה ההלכה דכספא טבעא אבל עתה שנתהפך והוי כספא פירא ודהבא טבעא דדין זה משתנה לפי הזמן והמקום כדאיתא ברי"ף (ב"מ סוף כה: בדפיו) ורא"ש (ב"מ פ"ד סוף סימן א), א"א להיות התשלומין דפדה"ב וכל חיובי התורה כפי חשבון דבר שאינו קצוב...

...לענין פדה"ב וכל חיובי התורה אף אם היה לגבי נפשיה טבעא אין לחשוב לפי חשבונו כיון דהוא פירא לגבי דהבא דאין לחשוב על דבר שאינו קצוב. ולכן החלטתי שצריך לחשוב בזהב שהוא הטבעא עתה ואינו ביוקר וזול...

 

ובדבר כתובה שהסכים לי כ"ג דודי שצריך לשלם ע"ה רובל זהב אך מטעם אחר מחמת שבתחלה נתקן רק על חשבון הזהובים של זהב ומחמת זה הוי המנהג לשלם ע"ה רובל דהם ת"ק זהובים אף שכתוב בכתובה מאתים זקוקים כסף שהם מאה פונט שהוא הרבה מאד משום שהחשבון היה על זהב והיה בזמן הגאונים זקוק רק ב' זהובים של זהב ובאיזה מקומות כגון בליטא שהוא במקומנו ב' זהובים וחצי שהם ת"ק זהובים שהוא ע"ה רובל. הנה לדעתי תמוה הדבר מ"ט יתקנו על זהב כיון שכספא טבעא...

 

ולכן הנכון לע"ד דלא חשבו הגאונים על זהב דאיך יחשבו על זהב שלא היתה מטבע הקצובה וכל החשבון היה על כסף אך עובדא דמלתא כך היה שבימות הראשונים היתה המטבע גדולה משום שבין הכסף ובין הזהב היו בזול ולא היו נותנין במעט כסף וזהב שום דבר ולכן עשו המטבעות גדולות עד ששני זהובים היינו המטבעות שנקראו גילדענס שכל גילדען הוא ט"ו קאפיקעס, היו הרבה כסף ט"ז לייט וזהב לייט ושליש וכמו שראינו בעינינו שמטבעות הנחשת דמזמן ניקאלאי הראשון היו גדולים פי שלש מבזמן האחרון וכ"כ היו בימות הראשונים מטבעות כסף גדולות מאד עד שב' גילדען היה זקוק שהוא ט"ז לייט כסף נקי. וזהו פי' זהובים שברמ"א. ונהי שלדינא מאחר דכספא טבעא אין היוקר והזול תלוי בהו וחשבינן שהפירות שבעולם נתייקרו לכל הדינים, עכ"ז הסיבה העיקרית יש לחשוב כפי שחזינן. ומאחר שלדינא כספא הוא הטבעא היה עיקר הכתובה שוה ואם כתובה דרבנן היה כל הכתובה זהוב אחד פחות שתות שהם י"ב קאפיקעס וחצי ואף אם כתובה דאורייתא היה רק ששה זהובים ותרי תלתא שהם רק רובל אחד והיתה קלה להוציאה לכך הנהיגו להוסיף עד מאתן זקוקים שהיה אז ת' זהובים...

ואח"כ בימי ר"ת היה הזקוק חמשה זהובים מחמת שהמטבעות נעשו קטנות מכפי שהיו מתחלה מטעם שהוקר כסף והיו נותנים פירות וכל דבר בעד מטבע הקטנה כמו מתחלה בעד הגדולה ועשו זהוב מחמישית זקוק ונעשה ממילא הזקוק הראשון של משקל ט"ז לייט חמשה זהובים וממילא הויא עיקר הכתובה יותר מבתחלה אך מ"מ נהגו אף אז יחד עם ההוספה רק ת"ק זהובים כמו מתחלה משום שא"צ להוסיף לה יותר כיון דאין קלה גם עתה להוציאה מאחר דת' ות"ק זהובים של עתה היו חשובים להאדם אף שהם פחות כסף כמו ת' ות"ק זהובים דמתחלה דהיו הרבה כסף מאחר שהשיגו בעדם כל דבר כמו מתחלה.

ובימי רמ"א נתקטנו עוד יותר ובזמננו עוד יותר עד שעיקר כתובה היה קרוב לארבעים רובל כפי המשקל שכתוב על המטבעות ומ"מ לא נהגו להוסיף יותר משום דזהובים הקטנים שהיו בזמננו היו חשובים להאדם כמו זהובים ההם הגדולים ומאחר שעדין איכא יותר מעיקר כתובה לא איכפת לן. ובודאי אם היו המטבעות נתקטנו עוד יותר עד שלא יהיו ת"ק זהובים כשעור עיקר כתובה לדידן דנוהגין כהרא"ש לכתוב דחזו ליכי מדאורייתא שהוא נ"ג לייט ושליש כסף נקי היו מוכרחין ליתן יותר אבל כל זמן שעדין איכא הוספה לא איכפת לן. ובודאי אף מטבעות זהב היו גדולות בכל זמן הגאונים כמו שסובר ר"ת והיה ט"ז לייט זהב שוה רק כ"ד זהובים בזמן הגאונים ובזמן ר"ת רק ס' זהובים או עוד פחות מטעם דלעיל.

...וא"כ אף עתה שנעשה דהבא טבעא שבארתי שהיא גובה בכתובתה ע"ה רובל זהב או שויין צריכין אנו לטעמא שנעשה דהבא טבעא וכל דיני התורה נעשה על מטבע הקצובה דבלא טעם זה לא היתה גובה בזהב. רק אולי היה צריך אז לתקן להוסיף כמו שתקנו הגאונים הוספה כדי שלא תהא קלה להוציאה אבל כל זמן שלא תקנו זה לא היתה גובה. אבל למה שבארתי שדהבא טבעא עתה והסכים לי כ"ג צריך ליתן בחשבון דהבא כמו דפדה"ב והוא קרוב לארבעים רובל זהב עיקר הכתובה והשאר תוספת.

 

ב"ג מוקירו מאד ואוהבו בלו"נ,

משה פיינשטיין

 

 

Seal

COPY-CLAIM by:jdh

סימן הק' יונתן-בן-אליעזר:אמרכל, שר